״לֶךְ־לְךָ״
הקדוש ברוך הוא יכול היה לומר לאברהם ״לֵךְ״. מדוע נאמר ״לֶךְ־לְךָ״?
רש״י מפרש: ״להנאתך ולטובתך״.
כלומר, הציווי אינו מתעלם מטובתו של האדם. להפך, הוא מזכיר לו שטמונה בהליכה הזאת גם תועלת עבורו. אך כאן עולה שאלה: מדוע נדרשת ההדגשה הזאת? האם אברהם אבינו אינו יודע את החומר שממנו הוא עשוי? האם אינו מכיר את טבעו של האדם, שיש בו רצון לקבל ולבקש את טובתו?
בהתבוננות פנימית, אפשר לראות בכפל הלשון ״לך־לך״ הזמנה למסע אל עצמך.
המילים ״עֶצֶם״, ״עַצְמִי״ ו״עֹצְמָה״ חולקות שורש משותף ע־צ־מ.
העצם היא חלק מן השלד שמחזיק את הגוף, ואילו העצמיות היא מה שאנו מתבקשים לגלות במסע הזה — הגרעין הפנימי שאינו מתחלף בכל פעם שהנסיבות, המחשבות או הרגשות משתנים.
מהי העצמיות של האדם? מהו אותו חלק פנימי שאליו אפשר לשוב גם כשהעולם החיצוני משתנה?
בהסתכלות רוחנית, הגרעין הפנימי והעמוק ביותר שבאדם הוא נשמת החיים שהקדוש ברוך הוא נפח בו.
מכאן נפתח פתח להתבוננות באחדות הבורא, בבחינת ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״.
אדם המבקש להתהלך בעולם שבו ברור לו כי אין עוד מלבד הקדוש ברוך הוא, נדרש להתחיל במסע פנימי: לשוב אל הנקודה שבתוכו שמחברת אותו למקור החיים.
במובן הזה, ״לך־לך״ הוא תזכורת: צא למסע, אך אל תשכח את תכליתו. כפי שמפרש רש״י — ״להנאתך ולטובתך״ – הנאתך וטובתך – הם החיבור עצמו לנשמת החיים שבך. המסע הזה אינו רק חיצוני. הוא בעיקרו מסע פנימה, צעד אחר צעד, אל החלק העצמי ביותר שבך. שרק ממנו אפשר לעמוד עם רגלי בשר ודם בעולם של נפרדות ולהתבונן בעולם של אחדות הבורא.
״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם״
מדוע המסר הזה נאמר לאברהם מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו? מדוע לא נמסר באמצעות שליח? מלאך?
אפשר לקשור שאלה זו לפסוק מספר בראשית: ״… וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״.
נאה דורש – נאה מקיים – וכי מלאך יוכל לדרוש מהאדם להגיע אל החלק הפנימי ביותר שבו? החלק האלוקי שבו?
הציווי מקבל משמעות מיוחדת: מי שברא את האדם והפיח בו נשמת חיים מתוכו הוא היחיד שיכול להזמין אותנו לצאת למסע הזה.
יהודי יקר, אל תשכח: בתוך האדם טמונה נשמת חיים שהקדוש ברוך הוא נפח בו. אפשר לראות ב״לך־לך״ קריאה להתקרב אל הנקודה הזאת, להכיר בה ולפעול מתוכה.
דמיין מגדלור בלב הים. הים הוא עולם רחב, עמוק ומכוסה. המגדלור אינו מבקש להעלים את הים ואינו מפחד מנוכחותו;המגדלור הוא נקודת תצפית, והאדם מתבקש להגיע אל אותה נקודת תצפית, מגדלור פנימי – ודווקא משם – להתבונן על העולם ועל זולתו. והיצר כהרגלו – ישכנע אותך שהדבר כרוך בקושי אינסופי- אבל אתה אמור להבין- אנחנו בנויים לשאת את התפיסה הזו ולהתהלך בתוכה.
האמונה אינה מחייבת אותנו להתכחש לחומר שממנו נוצרנו או להתעלם מן הרצונות העוברים בנו. היא מזמינה אותנו לגלות כיצד גם בתוך המציאות החומרית אפשר להתקרב אל האלוקות ולפעול מתוכה.
אותה נקודה פנימית נושאת אפשרות לגילוי הטוב, אך האדם גם מסוגל לכסות עליה, להתרחק ממנה ולפעול בניגוד לה. מכאן נלמד על האחריות: לא רק לגלות את הנקודה הזאת, אלא ללמוד כיצד לחיות מתוכה כך שגם הבחירות שלנו במסע הזה יושפעו ממנה.
״אֶל אַבְרָם״
שמו של אברהם אבינו עדיין לא שונה. הוא נקרא אברם.
אפשר לקרוא את השם מהלחם האותיות שבו: ״אב״ ו״רם״ — האב המרומם, העליון. בקריאה הזאת, מוזכר לנו שהקב״ה הוא האב העליון. לפני הציווי לך-לך, לפני המסע הזה- קבל תזכורת -הקב״ה הוא האב המרומם. אברם, הוא הוא האדם המבקש לחיות מתוך הכרה בכך שהאב העליון הוא מקור הכול, ולחיות כך באופן שוטף ויום יומי.
מה נובע מכך?
אדם שמבקש להתהלך בעולם מתוך ההכרה שהקדוש ברוך הוא הוא מקור החיים, יכול ללמוד להביט בכל מצב ובכל מפגש מתוך ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״. אין פירוש הדבר שכל מעשה או התרחשות מובנים לנו, אלא שההתבוננות מבקשת לראות את המציאות כולה ביחס לבורא, ולא כמציאות מנותקת ממנו.
הביטול אינו מחיקה של האדם, אלא הכרה בכך שאינו מקור החיים לעצמו. הוא כלי שניתנה לו האפשרות להכיל ולהצמיח השקפה כלפי העולם עם פילטר בלתי פוסק של ״אין עוד מלבדו״.
״מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״
הציווי פותח בעזיבה של הארץ המוכרת, של המולדת ושל בית האב, ומסתיים בהליכה אל ארץ שהקב״ה יראה לאברהם.
אם כך מדוע היעד מכיל אך ורק ״ארץ״, הרי גם את המולדת ואת בית האב האדם נדרש לעזוב, מה מיוחד כל כל בארץ?
אדם היוצא למסע רוחני עשוי לחשוב שעליו להתרחק מן החומר כדי להתקרב לאלוקות. ואולם, האדם נברא מן האדמה. הפסוק בבראשית על יצירתנו אינו מתאר רק את נשמת החיים שנופחה באדם, אלא גם את העפר שממנו נוצר.
יש כאן תזכורת כפולה: האדם נושא בתוכו נשמת חיים, אך הוא יצור חומרי, החי בעולם גשמי.
אותו יעד – הארץ – הוא הוא הכלי שמכיל התבוננות בריאה ואמיתית בעולם. בקריאה הזאת, הארץ יכולה לסמל את המקום שבו שני הרבדים נפגשים — האדמה והנשמה, החומר והרוח. האדם אינו נדרש להפסיק להיות חומרי, אלא ללמוד לשאת את ההתבוננות האלוקית דווקא בתוך גוף בשר ודם, דווקא בתוך כלי שבנוי מ״רצון לקבל״.
זהו אחד האתגרים המרכזיים של המסע: לא לבטל את החומר כאילו אין לו מקום, אלא לגלות כיצד הוא יכול לשמש כלי לעבודת השם.
ומה משמעות המילים ״אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״?
אראך = אני אראה לך, לא מלאך ולא שרף- האדם שאוזר אומץ ויוצא למסע, ומתקרב אל הנקודה הפנימית שבו, ומבקש ללמוד לראות את העולם מתוך נוכחותו של הקדוש ברוך הוא. השם יתברך לא שולח לו מלאכים. כי אדם כזה רואה אך ורק אלוקות.
״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה״
בפסוקים הבאים נחשף רובד נוסף במסע.
הציווי אינו מסתיים בחיבור הפנימי של אברהם לעצמו. בעקבותיו מופיעות הבטחות של ברכה, גדילה ושפע.
רש״י מפרש את המילים ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״ כך:
״הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ״.
כאן עולה שאלה: מדוע נאמר ״והיה ברכה״ ולא רק ״והיה מברך״? כלומר- ואתה תהיה בעל יכולת לברך.
כאן אנו ניכנס קצת לשפת הקודש היפה שלנו:
המילים ״בְּרָכָה״ ו״הַבְרָכָה״ מעוררות חיבור לשוני ורעיוני. בהקשר החקלאי,המילה ״הברכה״, ״להבריך״ מבטאת שיטה לריבוי של צמח: מצמידים ענף או גבעול של צמח לאדמה, או מטמינים חלק ממנו בה, כדי לאפשר לו להצמיח שורשים בעודו מחובר לצמח האם. וכך החלק שנשתל, מכה שורשים.
החלק החדש אינו מקבל חיים מאפס; הוא מפתח שורשים משלו באמצעות תהליך של חיבור, הזנה והשתרשות – צמח האם – מזין ומשקה את החלק שנשתל.
אני מבקש להשתמש בתהליך הזה כמשל.
אדם המביט באדם אחר מתוך הכרה בנשמת החיים שבו, משקה באמונה רווית מים – את השורשים שכבר קיימים בו, השורשים שמהם האדם יודע באופן טבעי להביט בעולם במבט של אחדות.
בדומה לצמח שיכול להצמיח שורשים בעודו מחובר לצמח האם, האדם יכול לחזק ולהרבות אמונה בהשם יתברך דווקא באמצעות התבוננות בחלקו הטוב של האחר – שבהכרח קיים בו.
זהו החיבור בין ״והיה ברכה״ לבין השליחות של אברהם אבינו, ובכך ניגע בהמשך.
מן הנשמה אל העולם
דמותו של אברהם אבינו, כפי שאני מבקש להתבונן בה כאן, קשורה להפצת האמונה בבורא עולם ולהבאת בני האדם להכרה בו.
אבל כיצד אדם יכול לפעול כך באמת ובתמים? כיצד אדם יכול לאזור אמונה כזו בדור שכולו עבודה זרה?
אין מדובר רק בפעולה חיצונית, בהצהרה או בניסיון לשכנע. מדובר באופן שבו האדם מביט בזולת בפרט, ובעולם בכלל.
כדי לפעול מתוך הנשמה, על האדם תחילה לשוב אל פנימיותו- נשמתו. משם הוא יכול להביט החוצה, אל העולם, ולנסות לראות את האדם שמולו מתוך הכרה בנשמת החיים שבו. מה שנקרא ״נאה דורש נאה מקיים״. איך תראה באחר את נשמתו אם לא הגעת אל נשמתך? איך תביט בעולם בתפיסה של אחדות אם אינך רואה את עצמך כחלק מין הכלל?
כאן מתחיל להתברר הקשר בין היעד: הארץ, לבין האדמה.
האדמה היא המקום שבו הצמח משתרש. מקום שלא גלוי לעין. ובהתבוננות הזאת, אנו נדרשים להאמין שיש בנו את השורשים הנדרשים כדי להתהלך בעולם עם עיניים שרואות אלוקות — נבראנו בצלם אלוקים, ואם האלוקות מכוסה בעולם הזה- כך גם הנשמה. בדיוק כמו ששורשי העץ נסתרים מעיננו – אבל אנו מכירים בקיומם, כך גם כשנסתכל על הזולת, נכיר בקיום השורשי שטמון בו. נפנה לאותו חלק. נכוון את דברינו אל אותו החלק הזה. האם אתה מוכן לבחור לחיות מהמקום הנצחי בקיים בך? להסתכל על החיים דווקא מאותה עמדה פנימית? הרי אדם כזה בוודאי ידון את הזולת לכף זכות, כי זולתו היא אלוקות וטוב אינסופי.
האדם נוצר מן האדמה ונושא בתוכו נשמת חיים. המסע לגילוי הנשמה שטמונה בנו, הוא המאפשר להביט בעולם במבט לא משוחד, כזה שקרוב לאמת. ההכרה ברבדים האלה מאפשרת לו לפעול בעולם: להיות אדם חומרי, עם רצונות וצרכים, ובכל זאת לבקש להתבונן במציאות מתוך הכרה באחדות הבורא.
אדם שמאמין שהנשמה קיימת בו יכול ללמוד לראות אותה גם באחר. הוא אינו צריך להמציא את קיומה, אלא להכיר בה ולפנות אליה בכבוד, בהבנה ובחסד.
זוהי ההברכה החקלאית, לא יצירה של שורשים מאין, אלא הירתמות של אלו שמצאו את הנקודה הפנימית שבהם ועכשיו פועלים בשליחות לצורך גילוי השורשים בזולת, שורשים שמעוררים את הקשר שבין האדם לבין הקב״ה.
אולי זו גם אחת הדרכים להבין את שליחותו של אברהם: הוא יוצא למסע פנימי, אך תכלית המסע אינה להישאר בתוך עצמו. החיבור הפנימי הופך ליכולת לפעול בעולם ולהשפיע על אחרים, לקרב אנשים.
״וֶהְיֵה בְּרָכָה״
הברכה כשליחות וכשכר
אם כן, מהו השכר על האומץ לצאת למסע הזה, להתקרב אל הפנימיות ולהביט בעולם מתוך נשמת החיים?
התשובה שאני מוצא חתומה בסוף הפסוק השני: ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״. כפי שאומר רש״י – היה ברכה משמעו שאברהם יהיה אדם שיוכל לברך את הזולת. אם השכר הוא היכולת להיות אדם שמברך – אז למה לא נכתב – ״ותהיה מברך, ותהיה בעל יכולת לברך״?
אדם שמתהלך בעולם במבט של אחדות, נושא אחריות להיות אדם שכולו ״מבריך״ (במושג החקלאי) – משריש, משקה ומזין את השורשים האמוניים בזולת, היה ברכה – משמעו להיות אדם שמנכיח את קיום הנשמה בכל אחד ואחת מהזולת. עצם ההתבוננות הזו מעוררת את שורשי האמונה באדם שמולנו.
במילים אחרות – אותו ארץ. שאברהם הולך אליה- היא נקודת מבט על העולם מעמדה שמסרבת להאמין שהמעטה החיצוני הוא העיקר.
גם פירוש רש״י, ״להנאתך ולטובתך״ – טובתו האמיתית של האדם הינה להתבונן בעולם בעין רוחנית, עין האמת, עין שרואה אלוקות – אף פעם לא תראה רע. רע = רצון עצמי , זוהי עין שלא תראה בזולת את הרצון העצמי- אולי היא תבחין בקיומו, אך היא תדע לשים אותו כחלק תפל לעיקר הנשמה המאירה שבאדם.
בעומקו הפנימי ביותר, במסע הזה -האדם מתבקש לפעול מתוך הנשמה. זוהי השליחות הגדולה ביותר, לפעול מהאור הפנימי שטמון בנו. כאן השכר אינו מסתכם במה שהוא מקבל לעצמו, אלא גם במה שהוא זוכה: להפיץ אמונה, ולהגדיל את שם השם בעולם – בלי פרובוקציה, רק מתוך נקודת התבוננות.
עצם הפעולה להיות אדם שמחזק באחרים את ההכרה בטוב, שמעורר בהם את השורשים שמכירים בעולם אלוקי, — היא ברכה בפני עצמה, היא חסד – היא שליחות.
המילה ״בְּרָכָה״: ״ברך־ה׳״ — היא הזמנה להתבונן בברכה כפעולה המכוונת להגדלת שמו של הקדוש ברוך הוא. אין זו חלוקה לשונית של המילה, אלא משחק אותיות המבקש לבטא את הרעיון: האדם המברך – הוא אדם שמכה שורשים. וכאשר הוא מחובר לעצם עצמיותו ולנשמה שבו, הוא מכה שורשים של אמת, אינו נזקק לאישור לכך- הוא חי בעולם של אלוקות, וככה – אפילו לומר ״בוקר טוב״ לנהג באוטובוס, או לחייך – יכולים להיות פעולות שמצמיחות שורשים של אמונה בהשם יתברך – העניין הוא – להתכוון – מלשון ״כיוון״ , האם באותו ״בוקר טוב״ וחיוך לנהג האוטובוס- פנית לחלק הפנימי שבו?
ניתן להבין מכאן שלא נדרש מעשה גדול או הצהרה פומבית – לפעמים דווקא מעשה קטן, שנובע מהתבוננות עמוקה, הוא ביטוי של ברכה.
החסד שמצמיח שורשים
אולי ישאל האדם: כיצד מבט יכול להיחשב חסד? כיצד אמירת ״בוקר טוב״ יכולה להיות חלק משליחות רוחנית?
התשובה טמונה באופן שבו אנו מביטים באדם שמולנו.
כאשר אדם רואה בזולת רק את התנהגותו החיצונית, את חולשותיו ואת הדברים שאינם לרוחו, הוא עלול לצמצם את כל מהותו למה שנראה לעיניו באותו רגע.
אבל כאשר הוא מבקש לזכור שגם באדם שמולו קיימת נשמת חיים, הוא יכול לפנות אליו מתוך נקודת מבט חודרנית יותר. אין פירוש הדבר להתעלם ממעשים רעים, לוותר על גבולות או להעמיד פנים שכל התנהגות ראויה. פירוש הדבר הוא להבחין בין האדם לבין מעשיו, ולזכור שגם כאשר התנהגותו קשה, אין היא בהכרח ממצה את כל מהותו.
גם אדם שאינו נראה לנו כמאמין נושא נשמת חיים. ההכרה הזאת אינה תלויה בהסכמתו- זוהי האמת, גם אם היא אינה בגילוי אצלו ואינה נראית לעולם, קיימת בו נשמה ואם נפנה לנשמתו – פנינו למגדלור שבו.
שם – באותה התבוננות נבחנת עבודת המידות שלנו: בכבוד, בסבלנות, בהבנה ובחסד – ושם – נקבל מראה מדויקת להפליא ונצטרך – בין אם נרצה או לא – לקבל את המראה הזו. כי אם קיבלנו התנגדות – נרצה להבין מה האדם שמולנו מייצג עבורנו- מדוע דווקא אותו בורא עולם שלח אליי? מה זה בא לספר לי ? ובעיקר ננסה להבין – איזה חלק בתוכי מסרב לראות את אחדותו יתברך במצב הזה?
אין הכרח שהאדם האחר יזהה את המקור הרוחני ממנו פעלנו. ייתכן שהוא כלל לא יידע מה הניע אותנו. ויכול להיות שלא באמת פעלנו מאותו מגדלור פנימי ושיש לנו עבודה לעשות – כאן טמונה האפשרות של ההברכה במובן החקלאי: בוא ותאמין שעצם ההסתכלות שלנו באדם שמולנו – במבט נשמתי, מבט שמאמין ויודע שיש בו טוב אינסופי – עצם ההתבוננות והכוונה הזו – מצמיחה שורשים של אמונה לשני הכיוונים.
הדימוי של השורשים חשוב כאן במיוחד. השורשים נמצאים מתחת לאדמה, במקום שאינו גלוי לעין. כך גם השפעתו של מעשה חסד אינה תמיד נראית מיד. איננו יודעים מה מילה טובה תעורר באדם אחר, מה יישאר בו ממפגש קצר, או כיצד מעשה קטן ישפיע על חייו בעתיד.
אין בידינו להבטיח תוצאה, אבל יש בידינו לבחור את מקור ההתבוננות.
אם אדם מבקש לחיות מתוך ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״, עליו לזכור שההתבוננות הזאת אינה מסתיימת בתחושת חיבור פנימית. היא נושאת עמה אחריות: לפנות אל העולם ואל בני האדם שבתוכו מתוך ההכרה בנשמת החיים שבהם.
זו אינה רק דרך לראות את העולם. זו דרך לחיות בתוכו.
לסיכום: לך־לך — מן הפנים אל החוץ
מהפסוקים הראשונים של פרשת לך־לך אני מבקש ללמוד על מסע כפול.
תחילה, האדם נקרא לפנות פנימה, אל עצמיותו, אל נשמת החיים שהקדוש ברוך הוא נפח בו. הוא לומד להתבונן גם ברצון לקבל ובחומר שממנו נוצר, ולגלות כיצד אפשר לרתום אותם לעבודת השם.
אבל המסע אינו מסתיים בפנים.
מתוך החיבור לנשמה, האדם נקרא לשוב אל העולם, להביט באחרים מתוך הכרה בנשמת החיים שבהם. כך החיבור הפנימי הופך לשליחות חיצונית, והאדם עצמו נעשה כלי לברכה.
זהו החיבור בין הארץ לאדמה, בין הגוף לנשמה, בין הרצון לקבל לרצון להיטיב, בין ההתבוננות הפנימית לפעולה בעולם.
ואולי כאן טמון גם הרעיון של הכפילות ב״לך־לך״: לא רק הליכה אל עצמך, אלא הליכה אל עצמך שממנה יוצאים שוב אל העולם. לא התנתקות מן החומר, אלא חיבור בין הרוח לחומר. לא הסתגרות בתוך הנשמה, אלא גילויה במפגש עם הזולת.
וכאשר האדם לומד לחיות כך, הוא עשוי לגלות עולם שבו גם הדברים שנראו נפרדים נעשים חלק מתמונה אחת — עולם שיש בו ריבוי, אך אפשר להתבונן בו מתוך אחדות אינסופית.
יהי רצון שנאמין במסוגלות שלנו להתהלך כך בעולם !
להשאיר תגובה