לשתף פעולה עם ההסתרה: על צחוק, מסווה ואחדות בפרשת וירא
אברהם אבינו וסוד הכבוד להסתרה
"וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח, ב).
ויש לשאול – אם עד כה התקיים שיח ישיר וגלוי בין הקדוש ברוך הוא לאברהם, מדוע כאן נשלחו אליו מלאכים המתחפשים דווקא לדמות "אנשים" פשוטים?
עלתה בי תהיה שאולי הדבר נועד ללמד אותנו את החיים מאותה נקודת מבט שבה אברהם אבינו השקיף על המציאות. אברהם כיבד! את מה הוא כיבד? את ההסתרה.
הרי אברהם אבינו מביט אל הנקודה הנשמתית שבכל אדם ואדם – הנקודה שבה נבראנו בצלמו ובדמותו. אדם בדרגה כזו יכול היה לבוא ולהצהיר: "וכי יש בכלל צורך בהסתרה הזו? הרי אני מכיר ומשיג בכך שיש ניצוץ אלוקי המחיה כל בריה ובריה, אז מדוע לי לשתף פעולה עם עולם שכל כולו הסתרה?".
אך התשובה טמונה דווקא שם: דווקא מתוך אותה הסכמה פנימית ונפשית של אברהם – לכבד את ההסתרה הטמונה בעולם שבו אנו מונחים – דווקא משם ניתן לקיים את החיבור האמיתי בין הרוח אל החומר. דווקא בתוך הלבוש המסתיר קיימת ההזדמנות להשתמש במידות הנפש, לגלות חסד ממשי כלפי הזולת, ולהשתמש במצב הארצי אליו נקלענו כאמצעי שיגביר את האור הנמצא בנו – את החלק הנשמתי שבתשתית קיומנו.
כפי שמלמדת אותנו המשנה במסכת אבות (ג, י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו". דווקא מתוך הנמכת המבט אל תוך עולם הלבושים, נוצרה הסיטואציה המאפשרת לאברהם לבטא את מידת החסד שבו בלבוש הגשמי של הכנסת אורחים.
צחוקה של שרה: צחות הקודש הפורצת את הגבולות
"הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?" (בראשית יח, יד).
בהמשך הפרשה אנו מתוודעים לצחוקה של שרה אמנו לנוכח בשורת הלידה. הרי שרה הייתה גדולה מאברהם במדרגת הנבואה, ואם כן – כיצד ייתכן שדווקא ממנה בקע הצחוק, שנחזה לכאורה כפקפוק?
האמת היא, שזהו צחוק שנבע דווקא מתוך גדלותה הנבואית העצומה.
בחינה של המילה "צחוק" מגלה מבנה מרתק בהקשר זה. במילה צחוק קיימת בראש ובראשונה המילה "צח" – נקי, בהיר, לבן ובוהק. לאחר מכן מופיעה ו' החיבור, המוליכה ומחברת אותנו אל האות "ק". בעין חיובית ופנימית: ק' מייצגת את הקודש. משמעות הדבר היא שצחוק אמיתי, כזה הנובע ממקום רוחני גבוה, הוא ביטוי של הצחות הקיימת בקודש.
פרשתנו מפגישה אותנו כמעט בכל רגע עם המשפט "נסתרות דרכי האל", ועם החיכוך המתמיד בעולם של הסתרים. על פי תורת החסידות, אנו מורכבים מנפש בהמית ומנפש אלוקית. הנפש האלוקית שקבועה בנו משתוקקת שהראייה שלנו תנבע כולה ממנה. רק מתוך השקפה מהמקום המאוחד הזה ניתן לראות עולם של הסתרים, ובכל זאת לכבד אותו ולפעול בתוכו מתוך מקום אמיתי המכיר באחדותו יתברך שמו.
לעומת זאת, במבט המשקיף מתוך חווייתה של הנפש הבהמית קיימת נפרדות, ובהכרח מתקיים בה חיכוך. בשביל ליצור חיכוך צריך שניים, ושניים קיימים רק בעולם של פירוד. אברהם בתחילת הפרשה הכיר בכוח של המבט הזה; הוא הכיר בכך שההסתר והנפרדות הם חלק גדול מהתיקון שלנו כאן בעולם. יש לכבד את הקיום של ההסתרים. הוא לכשעצמו הוכיח שגם בעולם של הסתרים ניתן לקיים מצוות. אברהם אומר לאורחיו היקרים – ״ורחצו רגליכם״, על פניו – בעולם ההסתר והנפרדות – יחשבו אנשים ״איזה אירוח נפלא ומכבד״ רש״י מפרש- שאברהם הקפיד לא להכניס עובדי עבודה זרה לביתו, וכשסבר שאלו הם עובדי עבודה זרה, הוא לא אמר בפירוש ״אתם עובדי אלילים, בואו ותרחצו רגליים״. לא. הוא פשוט כיסה את הדרישה הזו, שיתף פעולה עם עולם ההסתר – וכך הוא קידש את הדרישה הזו ושמר על אותה נקודה פנימית שבתוכו.
מתוך כך נשאלת השאלה: האם שרה לא הכירה ביסוד זה? ומדוע היא בוחרת להתכחש לצחוקה לאחר מכן?
בין הצחוק של שרה למסווה של משה
כאן אנו יכולים להבין את עומק מהות תפיסתה של שרה, ואיזה מהלך רוחני נשגב התחולל בנפשה.
צחוקה של שרה נבע מתוך פנימיותה, שכן היא הביטה על המציאות מאותו מקום של "צחות קודש" שבו אחדותו יתברך קיימת וגלויה בכל. כשנודע לשרה כי היא עתידה ללדת בן לאברהם מחלציה למרות חוקי הטבע, טיפת הצחוק שבקעה ממנה דמתה בדיוק לקדושה העצומה שנבעה החוצה ממשה רבנו עליו השלום. משה הגיע לדרגת קדושה כה גבוהה עד שקרנו פניו מקודש והוא נאלץ להתהלך עם מסווה על פניו.
הקדושה הצחה שקיימת בשרה אמנו בקעה ממעמקי פנימיותה. אור כזה, שכל כולו צחוק מוחלט ללא הגבלה, מתפרץ ומרחיק כהרף עין מהאדם את עולם ההסתר הגשמי. אולי שרי הייתה יכולה להתהלך כך בעולם, אך עכשיו – ששמה שרה – היא נדרשת לפעול דווקא ממקום אחר כלפי ההסתרים.
כל התכלית שלשמה אנו מונחים כאן, בעולם הזה, היא בכדי לדבוק בו יתברך שמו דווקא מתוך עולם ההסתר; דווקא בתוך מציאות ש"משדרת" לנו שקיימת נפרדות ופירוד.
ומהי, אם כן, ההכחשה שלה? המילים "לֹא צָחַקְתִּי" הן כמו "התיישרות" מודעת עם העולם שבו הקדוש ברוך הוא הניח אותנו לעבוד אותו. מעצם טבעה של ההכחשה, היא פעולה שדורשת קיומם של שני צדדים (הצד המאשים והצד המכחיש) – בעוד שבתפיסה הנבואית הטהורה של אחדותו יתברך, לא קיימים שני צדדים כלל, אלא הכל אחד.
בלשון עמוקה, שרה החזירה על פניה את המסווה. היא צימצמה את אור ה"צחות" האינסופי חזרה אל תוך גבולות העולם הזה, אל תוך הרחם שלה. אם אבחן את תחילת הפרשה במעוף הציפור, החלק הראשון מראה לנו כיצד אברהם אבינו מקבל את שמו החדש בתוך עולם ההסתרים, והחלק השני מראה לנו איך שרה מקבלת את שמה החדש בעולם ההסתרים.
והשיעור לחיינו: סוד הריסון הרוחני
הפסוקים המעטים הללו על צחוקה והכחשתה של שרה אמנו מלמדים אותנו יסוד עצום ופרקטי לחיי היום-יום: גם אם אתה משיג ומבין דבר מה במדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, עליך להתיישר עם הדרך והכלים שבהם בורא עולם מבקש שהדברים יתרחשו בפועל, כאן למטה.
אני מוצא בפסוקים הללו שיעור נצחי על "ריסון". נדרש מאיתנו ריסון רוחני פנימי – כזה שמצד אחד מאפשר לנו להתהלך בתוך עולם של הסתרים וגבולות, ומצד שני לשמור תמיד בלבנו- על המבט האחדותי, הבהיר והצח – ודווקא ממנו להביט על האחר.
Written by; ע.ח
להשאיר תגובה